טעימה ראשונה / כתום 88'

אלפיים חמש מאות שישים ותשעה מטובי בניה של מדינת ישראל נפלו במלחמת יום הכיפורים ובקרבות ההתשה שבאו אחריה. התנועה הקיבוצית לבדה ספגה ארבע מאות שבעים אבדות, ואת המכה הקשה ביותר ספג הקיבוץ שלי: אחד עשר בחורים איבדנו במערכה. הרי הגולן ומדבריות סיני הוכתמו בדם חברינו ושמינו נצבעו אפור. בבית אחר בית נשמעה הדפיקה בדלת, שאחריה מוענקים התארים שאף אחד לא רוצה בהם, ענן סמיך ריחף מעל הקיבוץ, צלו הכביד, לא ידענו איך ייראה העתיד. אלמנות, יתומים, הורים שכולים, אחים, חברים, אנשים הסתובבו עם הראש באדמה, המעיטו במבטים, נמנעו מלדבר, לא ידעו איך לנחם, איך אפשר להמשיך, להתקדם. אפילו השירה, סמלנו וכוחנו, נעצרה, אך לא לנצח, החיטה צומחת שוב. אחד הנופלים עבד איתי בגידולי השדה, טייס מצטיין שוויתר על התהילה לטובת עבודת האדמה. מספרים, שכשמטוסו נפגע, הוא הצליח לרסק אותו על הכוחות הסוריים. כל מי שפגש את אימא שלו מאז, שמע את הסיפור איך בזמן ההיריון היא חלמה שסבא שלה, שמשון, שנשאר ביערות ליטא, אוחז בבנה הבכור בברית, מוודא שהשושלת נמשכת, "וכמה שהם היו דומים". היא התכוונה לקרוא לו על שמו, אבל אחרי הלידה השותפה שלה במחלקת יולדות המליצה לה לבחור שם אחר, נגד עין הרע. מאז מותו, במשך ארבע עשרה שנה, אני נוסע כל בוקר לעבודה על הווספה שלו. "וספת יום כיפור" אני קורא לה. בבוקר אחד בינואר 1988 משהו השתבש בה. זה היה בגלל הילדים, הדרעקים האלה! ככה הם חוגגים סילבסטר כל שנה, מסע פורענות לילי ואני נפלתי קורבן. קילו סוכר לתוך מכל הדלק, חסרי חינוך, נבלות.