יובל מורן
כתיבה | צילום | סיפור
אודות
אני נשוי לגלית ויש לנו 3 ילדים חמודים, בדרך כלל..
צילום וכתיבה הן שתיים מאהבותיי הגדולות. בניסיון לשלב ביניהן למדתי הנדסאי קולנוע במכללת כנרת ובהמשך השלמתי לתואר ראשון בתקשורת ומדעי הרוח מטעם אוניברסיטת בר-אילן. לאחר הלימודים, ועל רקע הבחירה להישאר בצפון, התחלתי לעבוד ברשות הטבע והגנים, שם אני נמצא עד היום (למעלה מ-12 שנים).
אהבות לא זונחים, וככה, לאורך השנים, עם עט בכיס ומצלמה על הצוואר, אני מתעד חוויות ומחשבות, נופים ואנשים, מראות ודמיונות, מקשיב ואוסף סיפורים שאני שומע מסביבי. עשיתי תערוכת צילומים, זכיתי בתחרות ארצית לצילומי חקלאות, הוצאתי ספר ילדים במהדורה מצומצמת ועכשיו אני מוציא לאור את רומן הביכורים שלי "כתום 88".
טעימה ראשונה / כתום 88'
'וספת יום כיפור' - פרק הפתיחה של רומן הביכורים כתום 88'
אלפיים חמש מאות שישים ותשעה מטובי בניה של מדינת ישראל נפלו במלחמת יום הכיפורים ובקרבות ההתשה שבאו אחריה. התנועה הקיבוצית לבדה ספגה ארבע מאות שבעים אבדות, ואת המכה הקשה ביותר ספג הקיבוץ שלי: אחד עשר בחורים איבדנו במערכה. הרי הגולן ומדבריות סיני הוכתמו בדם חברינו ושמינו נצבעו אפור. בבית אחר בית נשמעה הדפיקה בדלת, שאחריה מוענקים התארים שאף אחד לא רוצה בהם, ענן סמיך ריחף מעל הקיבוץ, צלו הכביד, לא ידענו איך ייראה העתיד. אלמנות, יתומים, הורים שכולים, אחים, חברים, אנשים הסתובבו עם הראש באדמה, המעיטו במבטים, נמנעו מלדבר, לא ידעו איך לנחם, איך אפשר להמשיך, להתקדם. אפילו השירה, סמלנו וכוחנו, נעצרה, אך לא לנצח, החיטה צומחת שוב. אחד הנופלים עבד איתי בגידולי השדה, טייס מצטיין שוויתר על התהילה לטובת עבודת האדמה. מספרים, שכשמטוסו נפגע, הוא הצליח לרסק אותו על הכוחות הסוריים. כל מי שפגש את אימא שלו מאז, שמע את הסיפור איך בזמן ההיריון היא חלמה שסבא שלה, שמשון, שנשאר ביערות ליטא, אוחז בבנה הבכור בברית, מוודא שהשושלת נמשכת, "וכמה שהם היו דומים". היא התכוונה לקרוא לו על שמו, אבל אחרי הלידה השותפה שלה במחלקת יולדות המליצה לה לבחור שם אחר, נגד עין הרע. מאז מותו, במשך ארבע עשרה שנה, אני נוסע כל בוקר לעבודה על הווספה שלו. "וספת יום כיפור" אני קורא לה. בבוקר אחד בינואר 1988 משהו השתבש בה. זה היה בגלל הילדים, הדרעקים האלה! ככה הם חוגגים סילבסטר כל שנה, מסע פורענות לילי ואני נפלתי קורבן. קילו סוכר לתוך מכל הדלק, חסרי חינוך, נבלות.
רסיס אחרון מחוויר / 'שבעה'
'שבעה' הינו מקבץ סיפורים קצרים על שבע אלמנות צה"ל, אחד מתוכם הוא הסיפור 'רסיס אחרון מחוויר', אשר נכתב בהשראת סיפורה של אמא שלי, נורית מורן שריג, שאיבדה את בעלה הראשן רס"ן יוסף שריג ז"ל במלחת יום כיפור
מזמן לא הייתי בהריון ועדיין כואבת לי הבטן, הילדים כבר לא מעירים אותי באמצע הלילה ועדיין לא ישנה טוב, הבדיקות יצאו תקינות אז ממה אני מפחדת? להודות, לשנות, לפרוק, לפרק.. 25 שנה אנחנו ביחד, אני לובשת את המכנסיים בבית אבל מרגישה כמו שליטה של מדינה כבושה, צנצנת חמוצים, כלואה בתוך בועה, בובה, לא באמת קובעת, לא עושה מה שרוצה. אני לא עצמי ולא מישהו אחר, מה זה עצמי בכלל? תוהה אם יש בי פוטנציאל. מספקת סחורה, נותנת דין, נותנת חשבון, מרצה המון, לא מרוצה בכלל, מחכה שהקטן עוד קצת יגדל, הגוזל, עוד קצת, ואז אוכל, לקבל החלטה, להביט במראה, שפתון, רימל, סומק, שפתיים, עיניים, לחיים, לפרוס כנפיים ולהמריא, גם אל עברי, כמה מר, ככה גורלי. החבילה שלנו כבר מפורקת, זאת שחיכתה לי בדואר אולי לא מציאה גדולה אבל זאת המציאות. והקטן כבר בצבא, הבינונית בטיול, הגדולה בלימודים, והגדול במאדים, מלאה פחדים. הרבה לבד. שוב אינתיפאדה, בשטחים, גם בשלנו, בחדשות אין חדש, עוד מעגל, ספירלה, אינסוף, "הלנצח תאכל חרב?", כנראה שכן. עוד לא נולד החייל הקרבי שהעביר שירות מלא בלי קרב, זאת היא האמת, הבן שלי בעזה מתקוטט, יושב על חרבו, רק שלא ייפול ממנה, מזל שיש לו תחת גדול. בטלפונים איתו אני שומעת לפעמים את הקולות, ציפור הנפש נסדקת, מתחילה טיפול, ירי תלול מסלול, אזעקות ושריקות, הפגזות ונפילות, נכנסת למיטה מוקדם, לא מצליחה ממש לישון, אני אקדח טעון געגועים, לא נוחרת כי נזכרת, יש לנו ארץ למה עוד אחרת, כבר איבדתי אחד בשטחי ההפקר, וזה חוזר, את מבינה, חוזר אלי בחדר, לא עוד, מספיק זיכרון אחד, כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.
